<h1>ראב"ן שו"ת סימן פ"א</h1>
<h2>דף מג:</h2>
גם זו לחתני ר' יואל מחמד לבי הוקשה לך בפירוש רבינו שלמה במילתא דרב נחמן דאמר רבא אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי (אשה) [את האשה] הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן לענין ממון. אמת ויציב ונכון נכונים ונכוחים הן דבריו למבין, אך אתה כמעט נטיו רגליך ויצאת מן הדרך. וה"פ וכן לענין ממון אם שלח הלוה חובו ביד שנים אל המלוה ומסר להם החוב בפני עדים ואמר להם צאו ופרעו לפלוני חוב שיש לו בידי, ולא אמר להם לא תנו ולא זכו דומיא דנתן קידושין לשנים באו וקדשו אשה פלונית, אבל אי הוה אמר הוליכו לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו, תו לא מצי למימר [מיגו דמצי למימר] אהדריניה לך כי אמר פרענו נאמן, דהא אי אמרי אהדריניה לך הוו מחייבי לפרעיה למשתלח וניחא להו למימר פרענו מלחייב את עצמן ונמצאו נוגעין בעדותן, כדרב דאמר [גיטין י"ד.] הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריות המשלח ואם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח דהולך כזכו דמי, אבל אם אמר בלשון קידושין צאו ופרעו חובי לפלוני הן הן שלוחיו הן הן עדיו, כלומר אע"פ שהם שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו אפ"ה הם עדיו שאם יכפור המלוה יעדוהו שקיבל חובו. ומסיק ואזיל מאי קסבר רב נחמן דאמר אין נוגעין בעדותן, אי קסבר מלוה בעדים צריך לפרוע בעדים וה"ה למפקיד בעדים וכן מוסר חוב לשלוחיו בעדים אין יכול לטעון החזרתי אא"כ החזירו בעדים דכל מילתא דמיתעבדא באפי סהדי צריך למישלפה בסהדי, הני נוגעין בעדותן הן במה שאומרים פרענו למלוה דאי אמר המלוה לא נפרעתי א"ל הלוה לשלוחיו פרעין דהא לא מצי אמרי אהדריניה לך דכיון שמסר להם בפני עדים צריכין להחזיר לו בעדים ונמצאו נוגעין בעדותן, אלא לעולם קסבר אין צריך לפורעו בעדים הילכך אלו שלוחים אע"פ שקבלו בפני עדים אין צריכין להחזיר ללוה בעדים וכיון דהכי מיגו דיכלו השלוחין לפטור עצמן אי בעו לשקר בטענת אהדריניה לך כי אמרי נמי פרענו למלוה נאמנים דהא אי בעו לשקר הוו משקרי ואמרי אהדריניה לך. והשתא דתקין רבנן שבועת היסת, כלומר כי אמר רב נחמן וכן לענין ממון מקמי דתקון רבנן שבועת היסת דכי טעני שלוחין אהדריניה לך הוו מהימני (לפטור) [ופטירי] אפילו משבועה דהא לא מודו במקצת, אבל השתא דאמר רב נחמן גופיה דתיקן שבועת היסת וכל אדם נשבע בלא הודאה מקצת וכי טענו אהדריניה ה"ל לאישתבועי, אזל ליה מיגו משום דכי אמרי אהדריניה בעו אישתבועי וכי אמרי פרענו למלוה לא בעו אישתבועי הלכך ניחא להו למימר פרענו וליכא מיגו, וכיון דליכא מיגו לא אמרינן הן הן עדיו. ולא מצי אמר להו לתקוני שדרתי יתכון ולא הוה לכו למיתב למלוה בלא סהדי דלא ליכפור, משום דמצי אמרי אנן הוינן סברין דלהכי ביררת תרי דניהוי אנן סהדין ואת מטעית יתנא דתרי שלוחי מילתא דלא שכיח הוא, ולא דמי לדאבימי [כתובות פ"ה:] דלא הוה [אלא] חד שליח דלא מצי מסהיד ולא ה"ל למטעי, הילכך הוי דין זה כדין חנווני על פינקסו [שבועות מ"ה.] דא"ל ב"ה תן לפועלי מעות ועשאו שליח לכך וחנווני אומר נתתי ופועל אומר לא נטלתי דמישתבעי תרווייהו ושקילי מב"ה, ואלו נמי שלוחים הוו כחנווני ומישתבעי דעשו שליחותן ופטורו מן הלוה, והמלוה ישבע כדין הפועל שלא קיבל מהם ונוטל מן הלוה חובו כדין הפועל שנשבע ונוטל, וב"ה לא מצי אמר לחנווני אמאי לא יהבת באפי סהדי לשכיר, משום דמצי אמר חנווני אנא עבדי כמה דהוית עבד שאין מנהג ליתן שכר לפועל באפי סהדי אתה שהיית חפץ לשנות את המנהג היה לך להודיעיני אל תתן לו אלא באפי סהדי, אבל מלוה מנהג ללות בסהדי ולפרוע הילכך כי שינה השליח ויהיב בלא סהדי חייב.
